4 דרכים להוריד צבע שמן מרהיט וינטאג'

אני מודה, יש לי איזה קיק לא ברור להורדת צבע שמן מרהיטים. זה כנראה קשור לעובדה שאחד הפריטים הראשוניים שרכשתי לי בשוק הפשפשים לפני 20 שנה בערך, היו זוג כסאות עץ צבועים בצבע שמן שחור. העובדה שהם היו צבועים בשחור, גרמה להם להיראות כל-כך לא סקסיים עד שעד היום אני לא יודעת איך בכל זאת קלטתי אותם (יותר נכון חברתי שהיתה איתי קלטה אותם) תלויים במקום גבוה בחנות. הכסאות, עם ידיות עץ מקופפות ומושב מרופד על קפיצים, בכל זאת תפסו אותי, אבל הצבע השחור ביאס אותי קשות. וכאן, כנראה מתחיל סיפור האהבה המוזר הזה ביני לבין מלאכת הסרת צבעי שמן מרהיטי וינטג'. המוכר, כדי לשכנע אותי לקנות את הכסאות, לקח חתיכת ראי שבור והראה לי איך בתנועות רחבות הוא מסיר את הצבע בקלות מהכסא. ההמשך היה שבמשך שלושה ימים ולילות, לא הפסקתי ללטף את הכסאות בחתיכת הראי השבור, עד שהעץ המקורי נגלה במלוא תפארתו.

מאז ועד היום יצא לי להשתמש בעוד מספר שיטות והנה הן לפניכם, 4 דרכים להורדת צבע שמן מרהיט וינטג':

1.  שבר זכוכית – יש להשתמש בפאה החדה של הזכוכית השבורה (על הפאה להיות ישרה יחסית). לתפוס את הזכוכית באצבעות שתי הידיים (ולהיזהר כמובן שלא להיחתך) ולקלף את הצבע בתנועות אורך (דמיינו שאתם אוחזים משוט גמדי ואתם מנסים לקדם את הסירה). יש לחזור בצורה זו על גבי כל הרהיט עד שהעץ הטבעי נגלה. לאחר שכל המשטח נקי משאריות צבע שמן, נותר רק לעבור עם נייר שיוף 0 על גבי הרהיט. מכיון שהזכוכית מורידה את הצבע בצורה מאוד נקיה, השיוף הוא בדרך כלל מאוד קל ומתקבל עץ חלק ונעים למגע. שיטת הזכוכית היא מאוד קלה ליישום, זולה ביותר (לא בעיה להשיג שברי זכוכית אצל כל זגג במקרה ואין לכם איזו זכוכית מיותרת בנמצא) ולטעמי מביאה את התוצאות הכי טובות. אבל... היא דורשת עבודה פיזית לא קלה. לשברי הזכוכית יש מקבילה מקצועית המשמשת רבות ברסטורציה של רהיטים והיא הציקלינה. הציקלינה היא חתיכת ברזל דקה איתה עובדים באותה צורה שעובדים עם הזכוכית. היתרון הוא שמספיקה ציקלינה אחת, אותה ניתן להשחיז לאורך העבודה להבדיל משברי הזכוכית שמאבדים את החדות לאחר זמן מה. החיסרון הוא שהציקלינה לא קיימת בכל בית, ניתן לקנות בחנויות מקצועיות לכלי עבודה.

2.   בלואר (פן תעשייתי) - שימוש בבלואר היא שיטה נוספת להורדת צבע שמן. יתרונה של השיטה  הוא בכך שניתן להסיר באמצעותו גם שכבות צבע עבות ועקשניות. החסרון הוא שהמכשיר לא קיים בכל בית. לכן, אם יש לכם פרוייקט ארוך בהסרת צבע, שווה לשקול רכישה של מכשיר כזה (עולה כמה מאות בודדות). העיקרון בעבודה עם הבלואר הוא, חימום הצבע ואז קילופו. כאשר הצבע מתחמם, נוצרות על גביו בועות וקל לקלף אותו באמצעות שפכטל. לאחר שרוב הצבע הוסר, יש לעבור על הרהיט עם נייר שיוף (מספר 0 או יותר גבוה, בהתאם לרמת הנקיון שהושגה). השיוף יוריד שאריות קטנות אם נשארו ויחליק את העץ.

שימוש בבלואר (פאן תעשייתי) להורדת צבע שמן מדלת וינטג'. יד אחת אוחזת בבלואר ומחממת את הצבע.. ביד השניה מרימים את שכבות הצבע בעזרת שפכטל.

3.  שיוף – מלאכת השיוף, כך נראה לי, מוכרת לכולנו בדרך זו או אחרת.  צבע שמן הוא צבע מאוד עבה. ניתן להסיר את הצבע באמצעות שיוף אבל מדובר בעבודה ארוכה וקשה המצריכה שימוש בנייר שיוף גס (80-40) ובהרבה הרבה סבלנות. אם כבר הורדת צבע שמן בשיוף, אז רק במכונה. עבודה ידנית היא מאוד קשה במקרה זה. בכל מקרה, לאחר שהצלחנו להוריד את שכבת הצבע, יש לשייף את רהיט הוינטאג' שלנו בנייר שיוף עדין יותר (120-150) עד לקבלת משטח עץ נקי וחלק למגע.

4.  מסיר צבע – מסיר הצבע הוא חומר כימי מאוד מאוד חריף. המסיר אינו ידידותי לסביבה או לבני האדם וגם יקר. לכן אני באופן אישי, ממעטת להשתמש בו ומשאירה את השימוש בו למקרים של "אין ברירה". למשל רהיט וינטג' שיש בו גילופים עדינים בעץ. לפני השימוש במסיר, יש ללבוש חולצה ארוכה ולשים כפפות עבות במיוחד (כפפות גומי לא טובות במקרה זה כי המסיר מכלה אותן). כשפותחים את מכסה המיכל, יש לו נטיה לקפוץ ולהשפריץ לכן הרחיקו את הפנים כמה שאפשר בעת הפתיחה. את המסיר יש למרוח בעזרת מברשת על גבי המשטח הצבוע (כדאי להשתמש במברשת שכבר "איבדה את זה" כי לאחר המגע עם מסיר צבע, לא תוכלו עוד להשתמש בה לצביעה). יש למרוח כמות נדיבה, בהתאם להוראות היצרן, ולחכות מספר דקות כדי לתת למסיר לעשות את עבדתו. הפעולה הכימית שקורת, גורמת לבועות קטנטנות להופיע על גבי המשטח. לרוב המתנה של בערך 5 דקות תעשה את העבודה. חשוב לא להשאיר את המסיר זמן ממושך כי אז הוא מתייבש על הצבע ומלאכת ההסרה הופכת פחות יעילה. כשהמסיר סיים את מלאכתו (כאמור המתנה של מספר דקות, עפ"י הוראות היצרן) יש לגרד את הצבע בעזרת שפכטל. לפעמים הפעולה הזו עובדת בקלות רבה כאשר הצבע מתרומם בקלות ולעיתים יש להפעיל קצת כח וכאילו לגרד את הצבע. פעמים רבות יש לחזור על פעולת המסיר מספר פעמים עד לניקוי מלא של המשטח משאריות הצבע. לאחר שכל שכבות הצבע הוסרו, יש לשטוף באמצעות מים או ספירט (עדיף) את הרהיט כך שלא יוותרו שום שאריות של המסיר על הרהיט.

איך לשפץ רהיט מצופה פורמייקה?

אני לא יודעת מה איתך, אבל אלי, כל הזמן מגיעים אנשים שמספרים לי איך מצאו בערימת זבל ליד הבית, רהיט וינטג'י מהמם זרוק. התיאורים הם תמיד מעוררי קנאה על רהיט בעיצוב מהמם ו"איך?! איך?! אפשר לזרוק רהיט כזה לפח?". אז זהו, שלמרות שאני מתעסקת ברהיטים משנות ה-50 וה-60 ונראה הכי הגיוני שאני אבלה כל היום בחיטוט בערימות זבל, אז האמת המרה היא שאני באמת עוצרת בחריקת בלמים בכל פעם שאני נתקלת בערימת זבל. אבל מספר הפעמים שבאמת מצאתי פריט שווה היא אפסית. באסה.  את כל זה אני מספרת רק כי היום, סוף סוף גם אני מצאתי רהיט שווה. מדובר בשידה מאוד יפה, הבעיה היחידה היא שהיא מצופה בפורמייקה חומה כהה שמכערת אותה מאוד. אין שום סיכוי שרהיט עם פורמייקה כזאת יכנס אלי הביתה.    אז מה עושים?! ראשית בודקים האם הפורמייקה מחוברת טוב לשידה. מסתכלים בקצוות של הרהיט במקום בו רואים את שולי הפורמייקה (אם מסתכלים טוב אפשר לראות פס כהה) ורואים אם הוא נראה מקשה אחת עם הרהיט או שיש סימנים של היפרדות. כדי להיות ממש בטוחים אפשר לקחת שפכטל ולנסות להחדיר אותו בין הפורמייקה לרהיט. איך לשפץ רהיט מצופה פורמייקה?
	בתמונה כאן, השידה לאחר הסרת  הפורמייקה. החלק השמאלי של השידה, נוקה משאריות הדבק ושוייף עד להחלקה. החלק הימני עדין מלא בשאריות דבק.
אם הפורמייקה מחוברת היטב. רוב הסיכויים שאי אפשר יהיה להסיר אותה ולכן במקרה זה האפשרות הטובה ביותר היא לצבוע את הפורמייקה.  כדי לצבוע את הפורמייקה יש לצבוע ראשית שכבה טובה של צבע מקשר (או צבע יסוד). כשאני אומרת שכבה טובה, הכוונה היא שאחרי שהצבע התייבש, הוא חלק למגע ומסתיר את רוב הפורמייקה. במידה והשכבה היבשה לא חלקה למגע, יש לשייף עם ניר שיוף עדין (נייר שיוף מספר 0 או מספר 150 תלוי באיזה סוג נייר משתמשים. העיקר שיהיה עדין). גם במקרה שרואים את הפורמייקה מבצבת מתחת לשכבת הצבע המקשר, כדאי לצבוע שכבה נוספת.   לאחר שהצבע המקשר יבש לגמרי והמשטח מוכן לצביעה, אפשר לצבוע בצבע אקרילי (על בסיס מים) או בצבע שמן.
	השידה בסיום התהליך: הסרת פורמייקה ושאריות דבק, מילוי העץ בדבק שפכטל והחלקה ולסיום צביעה בצבע אקרילי בגוון אפרפר.
אם הפורמייקה מראה סימנים של היפרדות מבסיס הרהיט, צריך לעזור לה בעדינות להיפרד לגמרי. במקרים מסויימים הדבק המחבר את הפורמייקה לבסיס הוא כל-כך יבש שרק משיכה קלה והפורמייקה בחוץ. במידה וזה לא הולך בקלות רצוי לקחת בד או מגבת לחה, להניח אותה על משטח הפורמייקה ואת הבד לחמם עם מגהץ. החום ימיס את הדבק בזהירות יש להחדיר שפכטל בין הרהיט לפורמייקה ולעזור לדבק להיפרד.    לאחר שכל הפורמייקה הוסרה רוב הסיכויים שנשארו על הרהיט שאריות דבק, אותן יש להסיר. את שאריות הדבק ניתן להמיס ע"י אציטון (תעשייתי), נפט או טרפנטין. יש לשפוך את הנוזל על הרהיט ועם שפכטל לגרד את הדבק. כדאי לעבוד בקטעים קטנים. אפשרות שניה היא לשייף את שאריות הדבק. רצוי עם מכונת שיוף בנייר עם גרעיניות בינונית (3/80). בעת השיוף להיזהר לא לפגוע ברהיט. במידה והמשטח בסוף התהליך לא חלק לגמרי, יש למלא בדבק שפכטל ולשייף עד לקבלת משטח חלק למגע.

מה למייבשי שיער ולשחרור האשה?

מסע קצר בתולדותיו של מוצר כל-כך יומיומי
אם יש דבר שאני אוהבת באספנות של פריטי וינטג', זה לראות את התפתחות המוצר לאורך השנים. מכיון שנוסטלגיה אמיתית אני יכולה לחוות רק משנות ה-70 , אני אוהבת לנסות ולפענח ואפילו לדמיין איך השתמשו במוצרים פעם ומה גרם לגילגולו של הפריט להיות מה שהוא היום.
כשהגיע לידי לאחרונה מייבש שיער משנות ה-50, הוא ישר העלה חיוך  על פני. אהבתי את הצבע הכתום השמח שלו (יצא לכם לראות לאחרונה פן בצבע כתום? לי לא!) והשתעשעתי מהמחשבה שבזמן שאת מייבשת את שיערך את נראית כלואה בתוך קסדת פלסטיק הפולטת משבי חום.  ממבט על המייבש שהגיע אלי, נדדה מחשבתי על מייבש השיער שאימי היתה משתמשת בו כשהייתי ילדה, ענין של 30++ שנים, נזכרתי איך בטקסיות קבועה היתה מוציאה מהארון קסדת פלסטיק ירוקה וגדולה, מלבישה אותה על וו שהיה קבוע בקיר בדיוק למטרה הזו ומתיישבת לה שם מתחת, לפרק זמן שנדמה לי אז כנצח לא לפני שקשרה לראשה מטפחת עשויה רשת שמטרתה היתה לשמור על השיער שלא יתעופף לו יתר על המידה.  האם ידעתם שלפני המצאת מייבשי השיער, אי שם לקראת סוף המאה ה-19, נשים השתמשו בשואבי אבק כדי לייבש את שיערן (מדהים אה?!).
לשואבי האבק בעבר היתה אפשרות לא רק לשאוב אויר אלא גם לפלוט. צינור שהיו מחברות הגברות למנוע השואב היה משמש אותן במלאכת ייבוש השיער.  ב-1890 מעצב שיער צרפתי המציא את מייבש השיער הראשון והוא נראה כך:
http://www.topinventionsinfo.com/2009/12/invention-of-hair-dryer.html
מייבש שיער זה שהיה בעל גודל עצום ומסורבל לשימוש, לא תפס באופן משמעותי אבל מייבשי השיער הנייחים, כמו זה שקיבלתי, בצורת קסדה, נהיו פריט חובה לכל אשה משנות ה-40 עת תסרוקות תלתלים הפכו להיות מאוד אופנתיות. גם בבתים וגם במספרות, נראו נשים יושבות להן מתחת למייבש השיער כששערן מגולגל ברולים ובידיהן מגזין פנאי.  מייבשי השיער בצורתם הידנית, זו שבעצם קיימת עד עצם היום הזה, עם אלפי וריאציות ושיפורים, נכנסו לשוק בסוף שנות ה-50. מייבשי השיער הידניים היוו מהפכה של ממש בתעשיית היופי. המכשירים הלכו והשתפרו הן במשקלם והן בעוצמת החום ויחד עם זה בטיחותם למשתמשת.  למרות אהבתי הרבה לחפצים ישנים, אני מודה שיש דברים שבהם טוב שהתקדמנו והנה היום מייבש השיער הפך להיות מוצר נגיש, קל ושאינו תופס כל-כך הרבה מקום וחשוב מזה, ייבוש שיערך אינו גוזל ממך את חופש התנועה – וזה דבר שאין להקל בחשיבותו.

בחזרה לעידן הקרח

שבוע שעבר נקראנו לפנות מחסן בעיר ראשון לציון. בפינוי מחסנים יש מימד של הימור. רובנו מעבירים למחסן פריטים שאין לנו עוד שימוש בהם אך אנחנו עדיין לא מוכנים לוותר עליהם סופית. לכן, לנו כמי שעוסקים בקניית תכולות ופינוי מחסנים, נותרת החידה (שכשלעצמה מהווה ריגוש, מודה!) האם נמצא במחסן פריט שווה שיהפוך את העבודה לכדאית או שנלך הביתה לאחר יום עבודה קשה בידים ריקות. 



                                               

מקררי הקרח הומצאו באמצע המאה ה-19 ובארץ, היו בשימוש בהרבה בתים עד לאמצע שנות ה-50. המקררים החשמליים, אלו המשמשים אותנו עד היום הם שהחליפו את מקררי הקרח.    

ומה היה שם במחסן בראשון? האמת לא הרבה. בעלת הבית היתה כך התברר עובדת של חברת "כרמל מזרחי" עם קשר או בלי קשר היא אספה בקבוקי שתיה ריקים מכל מיני סוגים. אז בינהם מצאנו גם כמה בקבוקים מעניינים ובקבוקי בית מרקחת שתמיד מטריפים לנו את השכל.


אבל ה"מציאה" האמיתית מאותו פירוק היא מקרר קרח תוצרת חברת "המדיק" בן 60 שנה לערך שעמד לו בפינת המחסן כמה עשורים טובים מחכה ל-15 "שורות" התהילה שלו. ובכן חביבי, הנה זה בא:


מקררי הקרח הם מעין קופסא שבחלקה החיצוני עשויה עץ וחלקה הפנימי מצופה אמייל כולל חלוקה למדפים ותאים כפי שאנו מכירים במקררים בני ימינו. מקררי הקרח כשמם כן הם, פעלו על קרח. בחלק העליון של המקרר, בתא הנראה כפריזר, היו מניחים בלוק קרח שהיה אחראי לקרר את התכולה כולה תוך שהוא נמס ומימיו נופלים מטה. המים היו מתנקזים במגירה בתחתית המקרר שנועדה לצורך זה ואותה היה צריך לרוקן באופן ידני מדי יום.

עם המעבר למקררים הפועלים על חשמל, נעלמה גם דמותו של "איש הקרח". איש הקרח היה עובר ברחובות מדי יום, רכוב על גבי עגלה ומוכר בלוקים של קרח. כל עקרת בית היתה קונה את גודל הבלוק הרצוי לה, רבע, חצי או בלוק שלם עפ"י גודל המקרר שברשותה. את הבלוק הקפוא היו עוטפים בבד עבה כדי שלא לחטוף כוויות קור ורצים מיד לאחסן אותו במקרר. בלוקי הקרח היו מספיקים ליום או יומיים תלוי בעונה ובמיקום הגיאוגרפי. 

כיום כשפריטים ישנים הפכו מאוד אופנתיים וככל שמקררי קרח כבר יותר ויותר קשים להשגה (לא שכיח למצוא מחסן שבו מאוחסן מקרר קרח כבר למעלה מחמישה עשורים), הם נעשו פריט בעל ערך אספני. נהוג לשמור על מראהו האותנטי של המקרר אך ליעד אותו לשימוש אחר כגון איחסון כלים במטבח, בר למשקאות, ארון ספרים רהיט למערכת שמע ועוד.

כחובבת מושבעת של כל מה שקרה כאן בין שנות ה-40 לשנות ה-80,  יצא לי רבות לשמוע על מקררי קרח  אבל לא יצא לי להיפגש עם אחד פנים אל פנים ועוד שמור במצב כל-כך טוב.

מתחת לשידה שלי מודבקים בולים

אם גם אתם נמנים על הקבוצה הקטנה אך איכותית, של חובבי וינטג', אין ספק שיצא לכם לראות את אותם בולים צבעוניים מופיעים על פריט שאהבתם. מהם אותם בולים, ומה הם מלמדים אותנו על פריטי הוינטג' היקרים לליבנו?בולי מס מותרות (אשר הפך מאוחר יותר ל"מס קניה") היוו הוכחה של היצרן או היבואן כי שילם את המס האמור. היצרן/יבואן היה קונה את הבולים ומדביק אותם על כל פריט ופריט. פקחים מטעם הממשלה היו עוברים בין בתי העסק ואף עוצרים רכבים מסחריים במטרה לודא כי המס שולם והמדבקה הודבקה על הפריט. מהן ה"מותרות" עליהן שילמו מס?מס מותרות הונהג בשנת 1949 על מספר קבוצות של סחורות (מתוך הספר "התפתחות המסים בארץ ישראל", הוצאת מוזיאון המסים ירושלים).  מטרת המס היתה לאזן בין ההיצע לביקוש של אותן סחורות. לרוב, המס הוטל על הפריטים היקרים יותר בכל קבוצת סחורות (למשל בקבוצת השעונים, המס הוטל על שעונים שערכם מעל איקס לירות וכו'). גובה המס היה בין 15-35% מהמחיר הסיטונאי.
בין השנים 1949-1954 עודכן צו המס לעיתים קרובות, ובמטרה להעשיר את קופת המדינה, נוספו קבוצות מוצרים חדשות לרשימת הסחורות עליהן הוטל המס. יתרה מזו, ב-1952 הוחלט להפריד בין מס מותרות ששולם כאמור על קבוצות מוצרים מסויימות ומס חדש בשם מס מסוייג הוחל על כל המוצרים שאינם בגדר "מותרות". ולמה קראו לו "מס מסוייג"? על שום הסייג האומר שגובה המס על המוצרים שאינם "מותרות", לא יהיה גבוה מ-7.5% מהמחיר הסיטונאי.	בולי מס מותרות. בולי נייר בצבעים  שונים, כל צבע שווה סכום אחר לירות.
מס הקניה בוטל בתחילת שנות ה-70 .
בולי מס קניה מלבניים עם חריצים לאורכם.  הם הגירסה המאוחרת ביותר של הבולים.	בולים צבעוניים בצורת אליפסה. נעדו להקשות את הסרתם
אז מה אנחנו לומדים מכל זה על פריטי הוינטג' האהובים שלנו? 1.  אם יש לכם פריט וינטג' הנושא עליו בולי מס מכל סוג שהוא (מיד אסקור את כול הסוגים), סימן שההפריט שלכם יוצר/יובא בין השנים 1949-1970 ובמילים אחרות זהו פריט וינטג' מובהק. אין להסיק מכך שאם על הפריט שלכם אין בולים, אזי הוא איננו וינטג'. יתכן שהפריט יוצר בחו"ל ויובא לארץ באופן עצמאי (הרבה עולים הגיעו לארץ חסרי כל, אך היו גם כאלו שהביאו עימם את מטלטליהם). אפשרות שניה אשר בהחלטת רווחת, היא, שהיצרן או הסיטונאי לא שילמו את המס הנדרש על פריט הוינטג' שלכם ומיד סיפור קטן בענין. 2.  אם על פריט שבידכם מודבק בול כמו זה הנראה בתמונה מס'1 – רוב הסיכויים שהוא יוצר בין השנים 1949-1954.  3.   אם על הפריט שבידכם מודבק בול בצורת אליפסה עליו רשום "מס קניה" כמו זה הנראה בתמונה מס' 2 או בול מלבני עם חיתוכים מסביבו, מדובר על פריט שיוצר בין 1954-1973 כאשר הבולים המלבניים הם המאוחרים יותר. סיפור שסיפר לי אדם שעבד בנגריית רהיטים מפורסמת בצפון אומר שבתחילה היו הבולים עשויים נייר (תמונה 1) אלא שהיצרנים, שניסו להתחמק מתשלום המס, פיתחו שיטות לסרת הבולים והיו מעבירים את המדבקות מרהיט לרהיט לאחר שהובל לקונה או לאחר ביקור הפיקוח. לכן עם המעבר למס קניה, עברו גם לבולים הנצמדים לפריט בהדבקה ע"י מים (תמונה 2).  בולים אלו קשים מאוד להסרה אך גם כאן הסוחרים  פיתחו שיטות להסרת הבולים והעברתם לפריט אחר. לכן עברו לבולים אשר צידידהם מחורצים (תמונה 3) ואותם כבר התקשו מאוד היצרנים והסוחרים להוריד.  אז אומנם יש מי ששילם והרבה בעבור ה"זכות" להדביק בולים צבעוניים על פריטי הוינטג' שלנו, אבל אנחנו זכינו מלבד לפריטים יפהפיים גם לתוספת היסטורית קטנה המודבקת לה במקום מוצנע יותר או פחות על פריטים שלנו.